<h1>ספר הנייר הלכ' אשה שנתארמלה</h1>
<h2>דף ס:</h2>
דיני אשה שנתארמלה כמה תמתין עד שלא תנשא. כל אשה שנתארמלה או נתגרשה הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד שתמתין תשעים יום חוץ מיום שנתארמלה ונתארסה בו כדי שיודע אם היא מעוברת מן הראשון ולהבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של אחרון, וגזירת חכמים היא, ואפי' אינה ראוייה לילד ואפי' נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין אפי' זקנה או איילונית או קטנה ואפי' בעלה במדינת הים או חולה או בתולה צריכה להמתין צ' יום, הממאנת אינה צריכה להמתין. גר ואשתו שנתגיירו צריכין להמתין צ' יום להבחין בין נזרע בקדושה ללא נזרע בקדושה. וכן מי שנשאת בטעות ונודע שהיא אסורה לבעלה והוציאוה ב"ד מתחתיו אם היא קטנה או אשה שאינה ראוייה לילד אינה צריכה להמתין דדבר שאינו מצוי לא גזרו. המארס בתוך תשעים יום מנדין אותו, אירס וברח אין מנדין אותו דעירוקיה מסתייה. כנסה תוך תשעים יום מפרישין אותו עד אחר הזמן ואחר יעמוד עם אשתו.
מעוברת חבירו אמרי' פרק החולץ [יבמות מ"ב ע"א] דלא ישא וכן מינקת חבירו, והטעם דמעוברת משום שמא יזוק הולד בשעת תשמיש שאינו מקפיד על בן חבירו, ומינקת חבירו לא ישא שמא תתעבר והחלב נעכר ואינו מקפיד על עכירות החלב. כמה הוא זמן המינקת כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו ויום שנתארסה בו. כשם שאסור לישא כך אסור ליארס עד אחר זמן זה ואפי' נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כ"ד לא תנשא. מת בנה הרי מותרת לינשא ואין חוששין שמא תהרגנו.
הגהה. הלכתא מת התינוק מותרת לינשא מיד דליכא למיחש שמא תהרגנו, גמלתו אסור שמא תגמול אותו קודם זמנו וימות, וכן נתנו למינקת שמא הדרה ולשתים יש מתירין, לשון הר"ר ברוך חיים ז"ל.
ובשאלתות דרב אחאי [פרשת וירא שאילתא י"ג] כתוב גבי מינקת חבירו ומעוברת חבירו דהיכא דעבר ונסיב או קדש מפיקי' לה מיניה ואפי' הוא כהן, ואם הוא ישראל יחזירנה אחר כ"ד חודש. ובשם הגאון כתוב כי אין קרוי מינקת חבירו אם נתנה בנה למינקת ג' חדשים קודם מיתת הבעל והיא לא הניקה בנה כלל בתוך הג' חדשים, ויש מתירין כשיש לו שתי מניקות עכ"ל. רבי' שמשון מפלוייזא אומר דגרושה מניקה מותרת לינשא מיד אע"פ דנתגרשה אינה כופה להניק את בנה, ור"ת אוסר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק. וגם בשאלתות [שם] פוסק דלא שנא גרושה ול"ש אלמנה דצריכה להמתין ג' חדשים.
